מהות החינוך בראי נס פך השמן

נס-פך השמן – נשפך השמן

כידוע, חג החנוכה מלווה בשני ניסים שנצרבו בזיכרון של עמנו ושאותם אנו מציינים בכל שנה ושנה בהגיע החג; האחד – נס הניצחון על היוונים, שהשתמר בתפילת "על הניסים", והשני – נס פך השמן שלזכרו נקבעה המצווה להדליק נרות. הנס הראשון, מתועד כבר בכתבי הבית השני עצמו (ספרי המכבים והחשמונאים), והאחרון רישומו מאוחר והוא נזכר בתלמוד הבבלי.

קולמוסים רבים נשתברו על כפל הניסים שבחנוכה, וליתר דיוק – על הצורך בנס פך השמן. חכמינו הפרשנים "התקיפו" את הנס בכמה קושיות מכל הכיוונים: 1. הצורך בנס היה חיסרון בשמן טהור כיוון שהיונים טימאו את כל השמנים. אך מדוע נטמאו השמנים במגעם של היוונים, הרי גוי אינו מקבל טומאה? 2. גם אם נניח שמגעם מטמא, כלל נקוט בידינו ש"טומאה הותרה בציבור" ולכן השמן הטמא כשר להדלקת המנורה. 3. גם אם הצורך בנס ברור, לא ברור מדוע תיקנו חג לזכרו. שכן נס שעליו יש להודות הוא נס הצלה בלבד, ומדוע תיקנו להלל ולהודות על נס פך השמן אם כל מה שהוא איפשר זה קיום מצווה (הדלקת הנרות) ולא הצלה פיזית?

כמו כן התקשו חכמינו כיצד בפועל אירע הנס בכל שמונת הימים – קושיה הידועה כ"קושיית הבית יוסף", ועליה ניתנו מאות תירוצים, וככמות התירוצים כן גודל המבוכה; ומדוע נדרשו דווקא שמונה ימים עד שהביאו את השמן הטהור?

גם בעולם המחקר הוכה נס פך השמן על קודקודו. החוקרים נתנו דעתם על שאלת איחורה של הופעת נס פך השמן על במת התיעוד ההיסטורי. מדוע, כך שאלו, זכה נס הניצחון לתיעוד בסמוך להתרחשותו של הנס, בעוד נס פך השמן נעלם כליל מההיסטוריה של הבית השני ומופיע לראשונה רק מאות בשנים לאחר מכן. כל כך חבוט הוא נס פך השמן עד שלאחרונה אף שפכו את דמו-שמנו ממש כשהועלתה הטענה שנס פך השמן הינו "ספרותי ולא היסטורי", ובכך הזדכינו עליו לגמרי (בבחינת "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו").

נס פך השמן כחיבוק

ברצוני לאמץ עמדה פרשנית מרתקת, שנאמרה ע"י כמה מגדולי חכמינו, ולפיה באמת אין צורך בנס פך השמן! לחיות היינו יכולים גם בלעדיו... כך כתב, למשל, ר' יעקב יהושע פלק (המאה ה-18) בעל "פני יהושע": "שהיו יכולין להדליק בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור, לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם..., ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם, לכך נעשה להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם" (שבת כא ע"ב). לפי הצעה זו, נס פך השמן לא מילא תפקיד כלשהו, לא הייתה לו מטרה של ישועה והצלה; מהותו בעצם היותו, בהבעת החיבה שבו, בהארת הפנים שהוא מביא עמו, בחיבוק שהוא מעניק.

כשנתבונן בעולמו של נס בכלל וברישומו בתודעתנו, נפגוש אותו בדרך כלל בעתות מצוקה ומשבר. כאשר מהלך חייו של אדם מתנהל כשורה, די לו בקורותיו הטבעיים כפי שהם. בקשת הנס מגיעה כשהטבע בוגד ומציב איום קיומי. בעתות אלה מתפלל אדם להתערבות על טבעית שתשדד את המערכות הטבעיות ותביא בכנפיה ישועה. אם זכה ונעשה לו נס, לבו מלא הודיה ובפיו הלל על הצלתו. אך זהו מרכיב אחד של הנס וההודאה עליו. המרכיב השני, שיש בו לטעמי התרגשות גדולה מזה הראשון, הוא עצם המפגש הממשי עם ריבונו של עולם בהתרחשות הנס. הארת הפנים, חיוכו של הקב"ה והיענותו לבקשת האדם היא עצמה המתנה הגדולה שמביא איתו הנס.

עולמו של נס מכיל אפוא בתוכו את שני המרכיבים, ההיענות והמענה. אך ישנה סכנה האורבת לפתחו של הנס. החשש שהאדם יזכור את ההצלה בלבד ולא את המציל. בכך עסוק האדם בטובת עצמו וב"צורך" שלו ושוכח מי שנותן לו כוח לעשות חיל. סכנת השכחה הזו קיימת לא רק בחיי הטבע, אלא גם בעולם הנס! כך מנכס אדם את הנס לעצמו ולא מכיר במי שעשה לו נס (כמאמר השיר הציוני: "על הניסים... אשר חוללו המכבים"...)

נס פך השמן, לפי הצעה זו, היה חידוש בהופעת הנס בכלל, שכן הוא עומד על רגל אחת בלבד – הבעה של היענות, קרבה וחיבה, ללא צורך נוסף שמחוץ לכך. בכך "מגבה" נס פך השמן את נס הניצחון, כשמטרתו להבטיח את הזיכרון שמאחורי הישועה מסתתר המושיע.

ניתן לדמות את יחסי נס פך השמן ונס הניצחון כיחסי נשמה וגוף, כשנשמה קודמת כמובן לגוף. ה"נס" שבלשון המקרא משמש במובן של דגל, סמל ואות, הומר בלשון חז"ל לאירוע הפורץ את גדרי הטבע. אך דווקא תמורה זו מלמדת שחז"ל תפסו את הנס בעיקרו כאות ומופת על מחוללו ולא כישועה שבאה בעקבותיו. נשמתו של הנס בעדות שלו על השראת השכינה, וגופו בהתרחשות עצמה ובהצלה שבה[1].

דומה שמסיבה זו נקבעה ההלכה ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". כמו נס פך השמן שיש בו סמל ואות, ללא צורך שימושי, כך נרות החנוכה אסורים בשימוש תכליתי. זאת, בניגוד לנרות שבת שכל מטרתם היא פונקציית האור שהם מספקים.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

מחלוקת מפורסמת היא בין הבתים באשר לאופן שבו מתקיימת הדלקת נרות חנוכה: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: ... חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין" (שבת כא ע"ב). לפי בית שמאי סדר ההדלקה יורד – ביום ראשון מדליקים שמונה נרות ובאחרון אחד, ולפי בית הלל הסדר עולה – ביום ראשון מדליקים נר אחד ובשמיני שמונה. לפי הביאור של עולא, סיבת הדבר נעוצה ברצון לציין בהדלקה את הימים הנכנסים, כלומר העתידים לבוא (לפי בית שמאי), או את הימים שכבר עברו (בית הלל).

להלן נבקש להבין את מחלוקתם לאור כפל המרכיבים שבנס שעליו דיברנו לעיל. השאלה שאנו מבקשים להציב היא מהי התודעה המלווה את ההדלקה לפי כל אחת מהשיטות. לשון אחר: מה מעידה ספירה קדימה ומה מעידה ספירה לאחור? ספירה לאחור מלמדת על התכוננות לקראת הזמן שאחרי הספירה (כך סופרים לאצנים טרם הזינוק או למעבורות חלל טרם השיגור). הסופר לאחור לא רואה ערך עצמי בספירה אלא אמצעי בלבד לבאות לאחר מכן. שונה היא תודעתו של הסופר קדימה; היא מצויה בהווה ומעניקה חשיבות לזמן עצמו, ללא קשר לזמן שיבוא אחריו. זוהי תודעה המתענגת על כל יום ויום. באיזו תודעה חושבים אפוא בית שמאי ובית הלל על הנס בשמונת ימי החנוכה? בית שמאי סופרים את הימים לאחור מתוך תודעה המבקשת להתגבר על הימים שבהם יש מצוקה באספקת שמן ומתוך ייחול וציפייה לחזרה לשגרה שבה ניתן להשיג את השמן הטהור בדרכי הטבע. בית הלל לעומתם, שמחים על כל יום ויום שנעשה בו נס, ולא "פוזלים קדימה" אל הזמן שלא יהיה בו עוד צורך; הם מתענגים על עצם הארת הפנים שיש בנס ולא מצפים מתי יעבור זמנו מן העולם ולא יהיה בו עוד צורך[2].

בית שמאי רואים אפוא את הנס כאמצעי להתגבר על המצב המשברי בציפייה לחזרה לשגרה, בעוד שבית הלל רואים בנס מבע של חיבה מצד עצמו, ולכן מתענגים עליו "יום יום".

[ההבדל בין הבתים חורז מחלוקות נוספות ביניהם, למשל מחלוקתם: "אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים" (ביצה טז ע"א)].

משל למה הדבר דומה? למלך שיצא לרחובה של עיר וראה אישה זקנה נושאת סלים עמוסים ומדדה מהשוק הביתה. המלך הציע לאישה לעזור לה בסחיבת הסלים ולאחר שנענתה בחיוב ליווה אותה דקות ארוכות עד שהגיעו יחדיו לביתה. מה הרגישה הזקנה במהלך הדרך? אם היא מבית שמאי, היא ציפתה להגיע כבר הביתה וכמובן הודתה למלך על הסיוע האדיב שהגיש לה. אם היא מבית הלל, היא התענגה על כל רגע והודתה על הזכות לשהות במחיצתו של המלך, וייתכן שאף התפללה: "אלי, שלא ייגמר לעולם"...

חנוכה וחינוך

אני מבקש לערוך אנלוגיה בין ניסי החנוכה ובין מהות התקשורת החינוכית שבין מחנך ותלמידו. לא רק ניסי חנוכה יצרו מפגש כפול בין הקב"ה ועם ישראל, מפגש שעיקרו בהבעת חיבה ואינטימיות ומפגש הממלא תפקיד במציאות. למעשה כל קשר חינוכי מכיל בתוכו את שני הרבדים.

שתי שאלות עיקריות אמורות ללוות כל מחנך בעבודת החינוך שלו. האחת, האם עצם המפגש שלי עם התלמידים הוא מצמיח? האם האהבה שאני רוחש כלפי תלמידיי והארת הפנים שלי אליהם פועלת את פעולתה מאליה? השאלה השנייה היא מה מוטל עלי לעשות בהיותי מחנך? האם אני מקצועי דיי? האם אני פועל נכון? אלו שתי שאלות שונות בתכלית. בעוד הראשונה מתמקדת בעצם המפגש בין המחנך ותלמידו, השנייה מתמקדת בעבודתו-תפקידו של המחנך.
נדמה שמערכת החינוך עושה רבות כדי לפתח את ה"גוף" החינוכי שפניו אל המעש כדי לשפר את מקצוע החינוך וההוראה ומלמדת כפי כוחה כיצד נכון לבצע את העבודה החינוכית באופן מיטבי, אך לא נותנת מספיק דעתה לנשמת החינוך – החיבה ההדדית והמפגש המעצים. וכבר אמרו חז"ל: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח ע"א). מכאן שלא די להיות מקצוען בהוראה אלא ראש לכל יש להוות דמות חינוכית שהמפגש איתה מעורר חיבה הערכה והזדהות.

השאלה הגדולה הינה האם בכלל ניתן ללמד אדם להיות דמות חינוכית? שהרי בכלים מעשיים ניתן לצייד את סטודנט ההוראה. אך כיצד ניתן להופכו לאישיות מאירת פנים, מעצימה ומקרינה אור בעצם נוכחותה?

מצוות תלמוד תורה בפרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע'

קווי דמיון רבים נמתחים בין פרשת 'שמע' לו'והיה אם שמוע' – הפרשיות המכוננות את עולמו הדתי של היהודי והנאמרות פעמיים בכל יום. שתיהן עוסקות באהבת ה' בכל הלב ובכל הנפש, במצוות תלמוד תורה לבנים ובמצוות תפילין ומזוזות. לצד הדמיון בין הפרשיות, שורר ביניהם הבדל רב משמעות. פרשת שמע עוסקת ביחיד ומדברת בלשון יחיד ופרשת והיה עוסקת בציבור ומדברת בלשון רבים. גם אהבת ה' המופיעה בשתי הפרשיות שונה בתכלית. בעוד שבשמע הקריאה "וְאָהַבְתָּ אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" היא פנייה נרגשת אל היחיד ורק לאחר מכן מגיעים הציוויים "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ב"והיה" האהבה עצמה נתונה במסגרת המצוות "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה". גם ההתניה המאפיינת את פרשת והיה המעוגנת בשכר ועונש (והיה אם שמוע… ונתתי מטר ארצכם; השמרו לכם… וחרה אף ה') נעדרת מפרשת שמע. בוהיה אנו מקבלים עלינו עול מצוות, והמצווה מניחה חיוב שמגובה בשכר ועונש, לעומת שמע שאנו מקבלים בה עול מלכות שמים ועיקרה באהבת ה' שאינה מותנית, אהבה שהיא כשלעצמה לא ניתן לצוות עליה ושהמצוות הבאות בעקבותיה הן פועל יוצא שלה.

גם מצוות תלמוד תורה שונה בשתי הפרשיות. בשמע נאמר "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" ואילו בוהיה נאמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". שינון דברי התורה עניינו חידוד ודיוק בהם. ואם כן צריך היה להיות כתוב, לכאורה, "ושננתם לעצמך", ולא "לבניך", שהרי זו פעולה הנעשית ע"י האדם לצורך חידודו שלו בדברי התורה. ונראה שפרשת שמע העוסקת ביחיד אכן ממוקדת באדם הפרטי. מכאן נובע שגם מצוות תלמוד התורה לבנים בפרשת שמע איננה הוראת תורה לבנים במובנה הרגיל. מדובר בלימוד תורה עצמי שהוא פועל יוצא מאליו מאהבת ה' של היחיד וסימן עבורה. השינון בדברי התורה הוא מעשה הנעשה לעצמו והבנים אינם יעד של השפעה אלא נוטלים חלק בלימודו של האב, שומעים ומאזינים כמעין צופים באב אוהב ה' המשנן את תורתו. האב שופע באהבה דברי תורה, שופע ולא משפיע. לעומת פרשת והיה, שם הציווי הוא הוראה פעילה ללמד את הבנים. הבנים הם מושא להשפעה.

לשון אחר: התודעה שמלווה את האב במצוות תלמוד תורה בשתי הפרשיות היא שונה בתכלית. בשמע האב ממוקד באהבת ה' שלו ומתוך כך הוא עסוק בדברי התורה כשהבנים נוטלים חלק כצופים המתפעלים מעצם התופעה המלבבת של האב האוהב והלומד, ואילו ב"והיה" הוא מתפקד כמשפיע ומנחיל אקטיבי.

כפל הפרשיות של "שמע" ו"והיה" בא להצביע על המהות הכפולה של החינוך היהודי. ראשית על האב המחנך להיות אישיות אוהבת ה' כשבניו-תלמידיו מוקרנים מאליהם מדמותו. שנית, עליו ללמד ולהרביץ תורה בבניו-תלמידיו בתוך תודעה של השפעה ממשית. הדברים מתאימים כמובן לדברים שלעיל שלפיהם כל תקשורת חינוכית מכילה שני רבדים: מפגש משמעותי והשפעה חינוכית.

שאלנו לעיל כיצד יוכל המחנך להוות דמות חינוכית. דומה שהתשובה לכך מצויה בפרשת שמע. פרשה זו מעתיקה את מרכז הכובד מן הבן אל האב עצמו, מהתלמיד אל המחנך. השאלה הראשית שצריכה להישאל ע"י המחנך איננה כיצד אני מחנך את תלמידי אלא מי אני? האם אני אוהב ה' באמת? כאשר המחנך יהיה נכון לעבודה אישית ולהפניית המבט פנימה, אזי הוא ירומם את אישיותו ויהפוך אותה לדמות שופעת, כלומר משפיעה בעצם נוכחותה.

לשם דוגמה, כאשר עוסקים בשאלה החינוכית כיצד נחנך את תלמידינו לתפילה ומה מונע מהם להתפלל כראוי, עלינו להקדים ולעסוק בשאלה כיצד אנו המחנכים מתפללים ומה מונע מאיתנו להתפלל כראוי. כאשר אנו המחנכים נעסוק בשאלות של היחיד, נוכל לעסוק אח"כ ביתר הצלחה בשאלות של השפעה על אחרים.

נמצאנו למדים שכמו בחנוכה כך בחינוך: נס פך השמן החינוכי עיקרו בעצם המפגש, החיבה והאינטימיות הכרוכים בו. ואף שניתן היה להתקיים ולהתנהל בלעדיו, שהרי ההצלה הממשית לא הייתה תלויה בו, הרי שקיום זה הוא נעדר קרבה ורוח. כאשר נציב את השאלות של נס פך השמן בראש מעייננו נוכל לזכות לנס של הצלה שיהיה בו קרטוב של רוח, מעט המחזיק את המרובה.

[1] ובספרנו, אעירה שחר, הבאנו את קושייתו של המהר"ל מפראג על דברי הגמרא במסכת שבת: "וא"ת וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה ולא היה זה רק לעשות מצות הדלקה, היו קובעין חנוכה. וכל נס שחייב להודות ולהלל הוא בשביל הצלתו ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה?" (חידושי אגדות, שבת כא, ע"ב; נר מצוה, עמוד כ"ג). על כן אין מקום לקבוע הלל והודאה על נס פך השמן. ומביא שם ראיה מהגמרא בברכות (נד, ע"ב) שארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים, אבל לא מצינו שמי שלא התאפשר לו לקיים מצווה ואחר כך קיים את המצווה שצריך להודות.

והשיב המהר"ל שעיקר הנס היה על ניצחון החשמונאים, אך בגלל החשש שיטענו שהניצחון היה בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", שהרי במלחמה משתתפים חיילים רבים ומשתמשים בכלים שונים ובתכסיסים שונים - לכן עשה ה' נס פך השמן להחדיר בלבם של ישראל שהניצחון מאתו יתברך, ולהוכיח שהייתה כאן התערבות אלוקית, וכל מה שקרה אז, כולל הניצחון על היוונים, נעשה על ידי התערבותו של הקב"ה.

צדקת המהר"ל מוכחת בברכת ההודאה. ב"על הנסים" אין מזכירים כלל את נס פך השמן, כי אם את הניצחון של מעטים על רבים, וחלשים על גיבורים. גם בנוסח של "הנרות הללו" שאותו אומרים בעת הדלקת הנרות כתוב: "הנרות הללו אנחנו מדליקין על הנסים ועל התשועות ועל הנפלאות, שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים, וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד, כדי להודות לשמך על נסיך ונפלאותיך וישועותיך". לא נאמר שאנו מדליקים את הנרות על נס פך השמן, אלא שמדליקים את הנרות לזכר כל הנסים והתשועות והנפלאות - בדיוק כדעת המהר"ל.

[2] ספר החינוך (מצווה שו) שואל מדוע אין אנו סופרים בספירת העומר את הימים שנותרו עד מתן תורה בספירה יורדת. ומשיב, כי הימים עד לקבלת התורה הם ימי הכנה לקראת מתן תורה, ובכל יום אדם בונה ומכין את עצמו להיות ראוי לקבל את התורה, בכל יום אדם מתעלה יותר מהיום שקדם לו, בבחינת הולך ומוסיף, לכן הספירה היא ספירה עולה.

מהות החינוך בראי נס פח השמן

מהות החינוך בראי נס פך השמן